אינפוגן גני ילדים

באישור משרד החינוך

מריבות בין אחים

יחסים בין אחים

מאיה ראובני - מאמנת ומדריכת הורים | 11.12.2019

לחלקנו יש איזו פנטזיה כזו שהילדים שלהם לא יריבו.  מן הנחה מוטעית שיחסים בין אחים יכולים להיות הרמונים כל הזמן.

 

מי מאתנו לא מכיר את המשפטים: 

"זה הוא התחיל" "את תמיד לטובתו", "הוא תמיד עושה לי דווקא", "הלוואי ולא היה לי אח". 

אין כמעט הורה שהיחסים של ילדיו לא מדירים שינה מעיניו. 

אין כמעט הורה שלא מוצא את עצמו מתערב, כועס, מתעצבן ומתערב בריבים של הילדים.

אין כמעט הורה שלא שואל אז מה עושים? להתערב? או לא להתערב? 

 

 

מערכת יחסים קרובה ומורכבת

 

מערכת היחסים "האחאית" היא מורכבת.
הם חיים באותו מרחב, מתחרים על אותם  המשאבים.
ואפילו משווים ביניהם כל הזמן:
לפעמים אחד מהם מאוד חברותי והשני ביישן. 
אחד ספורטאי והשני פחות, 
כל קשת הרגשות נמצאת שם, שמחה, עצב, תסכול, קנאה, אהבה.

 

בפועל אחים רבים על כל דבר: 
מי יכנס ראשון למקלחת? 
איזו תוכנית יראו? 
מי ניצח במשחק? 
מי ייספר קודם ? 
וכדומה.

 

למה ילדים רבים? 

 

להכריע לגבי חלוקת המשאבים
המשאבים יכולים להיות כל דבר שהוא משותף. 
כמו: טלוויזיה, מחשב, תשומת לב של ההורים, המילקי האחרון, כל דבר אחר שיש למישהו אחר ואני רוצה.

 

התנגשות רצונות
האחד רוצה שנלך בשבת לבאולינג, השני רוצה ללכת לים והשלישי רוצה להישאר בבית לנוח. 
כלומר כל אחד רוצה משהו אחר באותו זמן נתון. 

 

בירור מעמדו בזירה המשפחתית
לצד מי יתייצבו ההורים? במי יתמכו? את מי יאשימו? 
לבדוק האם אוהבים אותי. 

 

לקבל אישור למקום שלי במשפחה
מקום יציב שאינו תלוי בדבר. 
 

להסית את ה"אש" ממריבות עם ההורים 
כי אי אפשר להיות כל כך הרבה זמן עם מישהו בבית ולא לריב אתו.

בנוסף, מריבות מפיגות שעמום. 

 

במטרה ליצור קשר
כן, זה סוג של קשר עם האח השני. 

 

במריבות בין אחים אין אף פעם צודק או לא צודק כי אנחנו לא יודעים מה היה שם קודם. 
מה היה דקה לפני, או יום לפני, או אפילו שבוע לפני. 
הם סוגרים ביניהם חשבונות בדיוק כמו שכשאנחנו המבוגרים רבים. 
הרבה פעמים הריב אינו על מה שמוצהר,
אלא על כל מה שהם צברו ואגרו עד לאותו הרגע שהתפוצצו. 

 

 

מה התפקיד שלנו, ההורים, במריבות שלהם? 

 

כמנהיגי הבית, עלינו לנהל את המצב. 
אנו אחראים על הביטחון, הבטיחות והבריאות של ילדינו. 
בתוך כך גם לשמור על הערך העצמי שלהם בבית. 
 

לכן ישנם מספר שניתן לעשות:

 

בעת רגיעה

נפחית את התחרותיות ואת ההשוואות ביניהם
לא עוד משפטים כמו: "מי ייכנס ראשון למקלחת?", "תראה, אחיך אכל כל כך יפה".
ננסה לתת להם תשומת לב חיובית ככל שנוכל: 
נשתף אותם בחיינו, נקשיב להם, נקדיש לכל אחד מהם זמן אישי, נקפיד לעודד אותם על ההשקעה שלהם, נראה להם שאנחנו "רואים" אותם. 

 

נשאיר את "החינוך" והלמידה לזמן רגוע ועם כל אחד מהילדים בנפרד. 

 

נעזור להם לפתח את המסוגלות שלהם להתמודד עם קונפליקטים. 
נעזור, נדריך נכוון. 
אבל, נשתדל לא לתת להם את הפתרון - אלא להדריך להגיע לפתרון בעצמם. 

 

 

ובזמן המריבה

איננו שופטים
כאשר אנו מתערבים במריבות הילדים, כוונתנו היא טובה. 
אנו מנסים לרסן את החזק, להגן על החלש. מטרתנו היא לשפר את היחסים. 
אבל, הרבה פעמים ההתערבות שלנו גורמת לנזק כי אנחנו הופכים לשופטים. 
איננו יכולים להיות שופטים בין ילדינו כי אנחנו מעורבים רגשית ואין לנו באמת מושג על מה הם רבים. 

 

בנוסף, נקיטת עמדה בעד ילד אחד ונגד הילד השני, פוגעת בתחושת הערך של שניהם. 
אחד הוא ה"אשם" והשני הוא ה"מסכן". 
זה שפסקנו לרעתו מרגיש מקופח, עצוב, מתוסכל. 
בנוסף, הילד שפסקנו לטובתו נחלש עקב התערבותנו: 
אנחנו מלמדים אותו שאיננו מסוגל להסתדר בעצמו בקבוצת השווים. 

 

איננו מתעלמים

התעלמות היא מכאיבה, פוגעת ומשפילה. 
לכן לא נאמר להם: "תסתדרו בעצמכם!", "זו בעיה שלכם!" 
למה לא נעשה זאת? 
כי אם אנחנו יודעים איך לפתור את הבעיה שלהם, מדוע איננו עוזרים להם? 
אם איננו יודעים,  מדוע אנו מצפים שהם יידע? 

 

בבתים רבים שההורים אינם מתערבים,
ה"חזק" הוא השולט, המחליט והקובע, והקטן יותר לא זוכה להרגיש מוגן בביתו.
גם משפטים כמו: 
"תשברו את הראש, לא אכפת לי" לא ממש יעילים כי זה לא אמין, הם יודעים שאכפת לנו. 
 

נשנה את הפרשנות שלנו 
זה שהם רבים לא אומר שאיננו הורים טובים.  
ילדים אמורים לריב. 
איננו יכולים למנוע לגמרי את המריבות אלא להפחיתם. 
המריבות הם שדה האימונים שלהם. 
אם ילמדו לריב, ואז להתפייס זהו שיעור חשוב בתקשורת שעליהם ללמוד על מנת להיות מוכנים לחיים. 
המריבות בין האחים הם "מבוא לחיים".

 

ננסה לעזור להם לפתור את הקונפליקט
אם למשל הם רבים על הטלוויזיה. 
אפשר לשאול אותם אם הם צריכים עזרה? 
אם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לגשר ביניהם? 
אם למשל ילד אחד אומר לנו: "תגידי לו". אני אומר לו שהוא פה לידינו והוא יכול לנסות לומר לו.
התפקיד שלנו הוא לתווך ולגשר. 
 

הזמנת הבורר
אם לא נקראתי למריבה, המטרה שלי היא לתת לזה להיות. 
אם הילדים נמצאים בסלון ואני במטבח, אין סיבה שאגיע לסלון. 
אני אגיע לסלון במידה והם הגיעו למקומות שלא מקובלים עלי כהורה (כמו למשל אלימות מילולית או פיזית).
אך גם אז, לא אנקוט עמדה אלא רק אפריד פיזית. 
אם ילד אחד בוכה והשני הוא "המכה" אני אחבק את שניהם - גם את זה שלא בוכה. 
באותו הרגע אני האמא / אבא גם שלו ולכן אקבל אותו ללא תנאי. 
 

עקביות ונחישות
גם אם נפסיק לקחת עמדה, הם ימשיכו לבחון אותנו, 
זה לא ייפסק ברגע ולכן עלינו להתמיד עם הדרך החדשה. 
  

מה לא נאפשר?
נתק 
אם יש לנו ילדים שאינם מדברים (מתייחס בדר"כ למתבגרים) שנמצאים בנתק אחד מהשני.
אנחנו נדבר עם כל אחד בנפרד ונסביר להם שהם יצטרכו למצוא את הדרך לדבר אחד עם השני.
לפחות לומר שלום ולהתייחס בכבוד. 
אנחנו ממש נחייב את זה. 
אם נבוא עם מסר כזה, תהיה לזה השפעה. 

 

חשוב שנזכור שמערכת משפחתית היא כמו מובייל, ברגע שאחד עושה שינוי, כל המערכת זזה. 
אפילו אם רק אנחנו נעשה שינוי, כל המערכת תזוז ותשתנה. 

 

 

הכותבת, מאיה ראובני הינה מאמנת אישית ומדריכת הורים. 
בעלת הבלוג אמא+, מאמנת הורים בגישת אדלר.
מאיה בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במשאבי אנוש.
בוגרת קורס אימון וקורס אימון משפחה בגומא.
וכן, בוגרת קורס לאימון יחסים וקורס לאימון הורים במכון אדלר.