אינפוגן גני ילדים

באישור משרד החינוך

שעון

בארבע אנחנו בבית, נקודה!

עמותת שדולת הנשים בישראל | 26.12.2012

זמן איכות - מיכאל וייס על הבחירה הלא טריוויאלית (אבל המספקת מאוד) שעשו הוא וזוגתו לכבד את המשפחה שלהם ולא לפספס את הילדים

 

זמן איכות - מיכאל וייס על הבחירה הלא טריוויאלית (אבל המספקת מאוד) שעשו הוא וזוגתו: 

לכבד את המשפחה שלהם ולא לפספס את הילדים

 

השעה: 20:00 .

המקום: הסלון בבית משפחת וייס־גדיש.

הסטאטוס: הפוגה בקרבות. הילדים הלכו לישון.

היא: יעל וייס־ גדיש, 34 , מנכ"לית "סנונית", פורטל החינוך הגדול בישראל, עונה למיילים שהתקבצו בתיבה מאחר הצהרים.

הוא: מיכאל וייס, 34 , מנכ"ל הסטארט־אפ האינטרנטי Jerusalem.com , וממקימי אתר החדשות Scoop.co.il

 

תמרונים. קוראים לזה תמרונים. לחיים אחרי הילד הראשון, השני, ובקרוב השלישי. אין מילה

מכוננת, מדויקת וישירה יותר. תמרונים. זה מה שצריך לכתוב על כרטיס הביקור של כל

זוג צעיר שעושה את המסלול של חתונה־ ילדים־עבודה־משפחה. 

פשוט, אין דרך אחרת לכנות את היומיום.

 

 

מדובר בחשבון ברמת בית ספר יסודי: ביממה יש 24 שעות. העבודה בניהול בכיר גוזלת חצי מזה. הילדים את החצי השני.

הוסיפו חמש שעות שינה בלילה, שעה מצטברת לאכול, חצי שעה למקלחת ושירותים, והנה חצינו

בקלות את 30 השעות. אז אולי מדויק יותר לדבר על תמרונים וחפיפה. לא של שיער. של אילוצים.

זה הרגע שבו אתה הופך להיות הכי יצירתי עלי אדמות: אוכל בשירותים תוך כדי שליחת אס.אם.אסים, עונה למיילים תוך כדי החלפת חיתול (אפשרי, בדוק), ואומר שלום בשלוש לפנות בוקר, כששניכם מתעוררים לעוד יקיצה של יורשי העצר.

אין מה לומר: טעם החיים.

 

והנה הודעה חשובה לכל מי שכבר תייג אותנו כוורקוהולים חסרי תקנה: אנחנו עושים את כל הכתוב לעיל תחת עיקרון אחד ברור ומשותף: בשעה ארבע, שש-עשרה אפס-אפס, שנינו בבית. ולא משנה אם אדם נחת על המאדים, או אם ברק אובמה עבר בסביבה. אנחנו לא קובעים פגישות ולא עובדים מחוץ לבית החל מהשעה ארבע, נקודה. מדובר כמובן בהחלטה שקיבלנו שנינו לאחר לידת הילד הראשון. בסופו של דבר, באמת בסופו של דבר – ואת זה מגלים רק אחרי שנולדים הילדים - אין דבר חשוב יותר מזה. באמת שאין. נשבע. לפחות בשבילי. לפחות היום. מקווה שלתמיד.

 

אני יודע שהסתכנתי בקלישאה, אבל בתור מר עולם בציניות ילדים לשנים 1998-2006

(מהיום בו הכרנו עד לידת הילד הראשון), אתה מגלה שכל חומות ההגנה שבנית וכל מה ששמעת, מתנפצים מול תינוק בן יומו

שעכשיו, בדיוק בזמן שיחת הוועידה שלך, החליט שהוא רוצה חלב.

יכולנו להכניס אל הבית כל מיני או־פר, בייביסיטר, או מטפלת שהייתה מגדלת עבורנו את הילדים עד לנקודה שבה מכבים את האור ואומרים לילה טוב. זה פתרון מצוין אם אתה רוצה להגניב עוד איזה מייל החוצה, ולא רוצה, רחמנא ליצלן, שהדרדקים יפריעו לך.

 

כן. אפשר בקלות לגדול ליד הילדים, שעדיין יקראו לך אבא או אימא, אבל את הדברים הכי כמוסים בליבם, הדברים הכי אישיים שלהם, הפחדים, ההצלחות, התהיות, השאלות הראשונות והחוויות הראשונות, יספרו לעובדת הזרה שהבאת הביתה, או, במקרה הגרוע פחות, לסבתא שתופסת אצלך בבית קו.

 

אני זוכר באופן צלול את היום האחרון של חיי הקודמים ואת היום הראשון של חיי החדשים, אלה שפירושם מארבע אחר הצהריים בבית, עם הילדים. זה היה הביקור הראשון של רועי, הבן הבכור, בגן החיות. אני זוכר את יעל מתקשרת לספר לי על התדהמה שפשטה  בפניו כשראה לראשונה בחייו פיל. את החיוך שעלה על שפתיו כשראה קוף מקפץ לו על ענף. את היראה מהאריה. ואני זוכר מהשיחה בעיקר אותי: תקוע בפקק ביציאה מתל אביב לירושלים בשעה חמש. אני זוכר את התסכול שחשתי. לא להיות חלק, צופה ומשתתף, בחוויות הראשוניות, המעצבות, הנחקקות, של הבן שלי.

 

וכשהבטתי לו בעיניים באותו ערב בבית, בזמן שחזר על חוויות היום, החלטתי בו ברגע שזהו, לא עוד.נכון. בהחלטה הזו טמונות לא מעט פשרות.

עם חלקן אני מוצא עצמי מתמודד יום יום, כמו, למשל, כשאני בוחר לפספס אירוע שיכול היה למנף לי את העסקים. הפשרה המרכזית חוצה את השאלה 'מה, לכל הרוחות, המטרה שמאחורי החיים שלנו על פני כדור הארץ'?

 

פעם הייתי חלק מאלה שענו 'עבודה וכסף'. מערכת ההפעלה בראש חיפשה את המהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר.

היום אני מחפש את השלם יותר, זה שעושה לי טוב.

יש תהליך עמוק של השלמה שצריך לעשות, כדי שממנו אפשר יהיה לראות את העולם, ואותנו בו, בצורה בהירה.

 

התשובה, אגב, היא לא ילדים, למי שתהה עד כמה עמוק נשרטתי. המטרה היא, לפחות לטעמי, הגשמה עצמית.

לשמחתי, את ההגשמה העצמית הכי משמעותית שלי אני מקבל היום בבית, כל יום מחדש, בזכות הילדים, בגלל הילדים, וגם בגללי. כי בחרתי להיות שם.

היום, במבט לאחור של שנתיים וחצי כמעט, אני חושב שזו אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיי.

 

נכון, יכולתי להרוויח יותר, ואולי אפילו להגיע ליותר, אבל בשורה התחתונה, כשאני מסתכל לילדים שלי עמוק בעיניים, אני מוצא שם את עצמי, או לפחות חלק ממני, והמבט שמשתקף אליי חזרה הוא המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש מהחיים.

 

וכשאני מראיין היום אנשים לעבודה, אני מעריך הרבה יותר גברים ונשים שאומרים לי שהם יכולים לעבוד במשרה מלאה,  אבל שבין ארבע לשמונה בערב הם עם הילדים, בבית. אני חושב שלא פחות ממקום עבודה שמכבד את המשפחות של עובדיו,  הגיע הזמן שאנשים יכבדו קצת יותר את המשפחה שלהם, גם אם זה אומר שאוליגרך מלא בכסף כנראה כבר לא נהיה.

מאמר זה נכתב עבור עמותת שדולת הנשים בישראל

 

למידע נוסף: שדולת הנשים בישראל - מובילות לשינוי חברתי

 

שתפו

תגובות