אינפוגן גני ילדים

באישור משרד החינוך

כלכלת ילדים

כלכלה מהתחלה חינוך פיננסי בגני ילדים

ד"ר דליה לירן אלפר | 01.06.2014

בהופעתו של ה"ילד הצרכן", שהחלה בסוף המאה העשרים, נוטים להאשים את המדיה ובפרט את הפרסום. חוקרי תקשורת, כדוגמת דיויד בקינגהם הבריטי מסתייגים

 

חוקרי תקשורת, כדוגמת דיויד בקינגהם הבריטי מסתייגים וטוענים, כי נטיות "חומרניות", והרגלי צריכה נובעות בעיקר מהמשפחה ומקבוצת השווים. 

 

ספרן היפה של נחמיאס ותאני-הררי, מתבסס על הטענה הזאת והן מצהירות על מטרתן, לסייע להורים להקנות לילדיהם התנהגות צרכנית נבונה בסביבה עמוסת גירויים. 

 

ללמדם מושגים כמו "חסכון", "דמי כיס" ומה המשמעויות של "בחירות כלכליות".

 

החסכנית והבזבזן

 

עוד לפני שנצלול לפרטי העלילה, המפגש הראשון עם מבנה הסיפור מעיד על רגישות מגדרית גבוהה.

 

המחברות בחרו לספרו בשני קולות,  של שני גיבורים שווים בעוצמתם - אח ואחות, ילד וילדה. הן בחרו נכוחה להבהיר את המעבר מהילד לילדה ולהיפך באופן ויזואלי, באמצעות איור של הילד או הילדה שמתנוסס בראש כל עמוד טקסט.  

ועוד בענייני שוויון  מגדרי -  "אצלנו בבית אבא מבשל, אמא רוחצת כלים ואנחנו מורידים מהשולחן".על כך ראויות לשבח נחמיאס ותאני-הררי, אם כי בהמשך הסיפור הן חוזרות לסטריאוטיפים מגדריים.  

 

כמקובל בטקסטים תרבותיים רבים, לילד יש הרשאה להיות "רע" – הוא מציע מעשי השתובבות והוא "הבזבזן" , בעוד שהילדה היא בכיינית,כאשר היא מתכננת לקנות מחשב סביר הוא שתבחר אותו על פי צבעו, וכמובן היא ה"טובה" – "החסכנית".

 

 

אז מה בסיפור?

 

בסיפור מתוארת משפחה שמחה. הילדים משתובבים והבית מבולגן. מהאיורים אנו מבינים כי מדובר בדירה בבנין רב קומות בשכונה די צפופה של מעמד הביניים (אם כי לכל ילד יש חדר משלו). 

 

על רקע מחקרי תקשורת המצביעים על הדרה של קשישים מהמדיה ומטקסטים עדכניים רבים,  אציין לטובה, שברחוב, ליד הבנק נראית גם דמות של גבר זקן. ועוד "מעזות" המחברות להנכיח עולם לא מושלם בסיפור הבדיוני כאשר איתי, הגיבור של הסיפור, מתואר כמי שנעזר בלימודיו במורה מסייעת.

 

מן הראוי עוד להדגיש כי שפת הספר קולחת ונשמעת טבעית לילדי גן או כיתות היסוד.

אחותי "הבינונית" (ולא "האמצעית") גם האיורים של שירה קורח, נעימים ושובי לב בצבעי פסטל חמים ותורמים לאווירה הדינמית והשמחה. 

 

אם כי, האיורים הקטנים והצפופים, שממסגרים את עמודי המלל, עלולים להסיח את דעתם של הקוראים הצעירים ולגרום להם לאבד את קוו העלילה. 

איורים, שאין מנוס מלציין, סטריאוטיפיים ומובחנים מגדרית- העמוד של איתי מעוטר בסקיטבורד וכדורגל בעוד אצל שיר מככבים דמות של פיה ותיק איפור(!) מצועצע.

 

 

כסף, כסף, כסף

 

העלילה המעניינת שטוות המחברות עוסקת בסוגיית ערך הכסף, "מטבעות"  בשפת הילדים. איתי בן כמעט שמונה ושיר  בת השש וחצי מקבלים מההורים באופן שוטף דמי כיס, בהתאם לגילם. 

 

הם חוסכים, מי פחות ומי יותר ומתכננים איזו מתנה יקנו לאחיהם הקטן שבקרוב ימלאו לו שלוש שנים.

 

הכנסה נוספת עבורם מהווים מטבעות שמציעים ההורים לשני האחים הבוגרים עבור "בייביסטר" על האח הצעיר. 

בשפתו של איתי - "לפעמים שיר ואני מקבלים כסף על דברים שאנחנו עושים".

 

כאן צצה הבעיה הערכית המטרידה  שבסיפור. האם זה נכון לשלם לילדים תמורת תפקיד של שמרטפות על אחיהם? בתוך המסגרת הראויה והחביבה של סיפור לילדים, שמכוון לחנך לצרכנות, משתרבב למעשה ערך חברתי בעייתי - האדרת ה"חומרנות".  

 

גם אם אין בכוונת הכותבות לעודד התנהלות זאת הרי היא מוצגת כמצב טבעי ונורמטיבי ביחסי משפחה. אינטראקציות  ופעילויות שגרתיות בתוך המשפחה זוכות לתמחור. 

האומנם לכל דבר יש ערך כספי? מהו? ומי יקבע  מה שווה יותר ולמה יש ערך יותר גבוה? להוריד את פח הזבל? לפנות את מדיח הכלים? ללטף את אחותך...? האם גם למטלות שממלאים ההורים במסגרת המשפחה יש ערך כספי ואולי גם עליהן צריך לשלם? 

 

עוד אוסיף כי, כוונות דידקטיות מקובלות מאוד בספרי ילדים:

אם זה נפתלי שמלמד את הפעוטות לעשות את הצרכים בסיר (אלונה פרנקל, הוצאת מודן, מסדה, 1975) , שאול הטרקטור שמעודד סובלנות לשונה ( ענת וגידי גוב, הוצאת כנרת, 1983) או איתמר שעוזר לילדים רבים להתמודד עם פחדים (דויד גרוסמן, הוצאת עם עובד, 1986).  

 

תכופות רותמים ילד/ה גיבור/ה מעוררי הזדהות ועלילה מושכת למטרה חינוכית. 

ואולי די בכך. 

דידקטיות יתר עולה מההצעות לפעילויות משותפות שמופיעות בסוף הספר. 

לי ולכמה אמהות צעירות שהראית להן את הספר, זה קצת קלקל את ה"כיף" וחבל.

 

ויחד עם זאת, "הקופה שמאחורי מגירת הגרביים" הוא ספר מומלץ, מהנה, שיעורר עניין בקרב ילדים בגילאי 5-8 (לילדים צעירים יותר עלילתו לפעמים מעט ארוכה ומפורטת מדי),

ובו בעת יילמד מושג או שניים בתחום הצרכנות.

 

הקופה שמאחורי מגירת הגרביים 

חני נחמיאס וד"ר טלי תאני-הררי, איורים: שירה קורח, הוצאת כנרת.