אינפוגן גני ילדים

באישור משרד החינוך

טו בשבט

מהותו של סדר חג ט"ו בשבט

ליאור גיל | 01.01.2017

מועד החג מסמל את המועד ה"קריטי" שבו ברור האם תהא שנה גשומה או שחונה. זו תקופה בה הטבע מתעורר לחיים חדשים של פריחה

 

מועד החג מסמל את המועד ה"קריטי" שבו ברור האם תהא שנה גשומה או שחונה. זו תקופה בה הטבע מתעורר לחיים חדשים של פריחה ולבלוב.

בגני הילדים מציינים את חג הט"ו בשבט (ראש השנה לאילנות) ע"י נטיעות, דיון ומשחק בשירי החג וסמליו ועריכת סדר ט"ו בשבט.

להורים רבים המושג 'סדר ט"ו בשבט' זר ולא מוכר.

 

מטרתו של מאמר זה לשפוך אור על רציונאל הסדר ומהותו, ולהעניק בסיס של ידע לשיחה ודיון כהמשך לפעילות בגן.

 

הרקע לחג והתפתחותו ההיסטורית

בימי המשנה והתלמוד האנשים בארץ היו עובדי אדמה וניהלו את חייהם בחיק הטבע. הם הרגישו סביבם את השינויים החלים בתקופה זו, בחודש שבט.

 

על כן נכתב במשנה (מסכת ראש השנה, פרק א, משנה א): "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי - ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט - ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי; בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו".

כידוע, ההלכה אימצה את הצעתו של בית הלל, והתאריך שנקבע הוא החמישה-עשר לחודש שבט.

מעמדו של ט"ו בשבט כחג קיבל תאוצה בעקבות הניתוק הפיזי של עם-ישראל מארץ-ישראל. זה היה החג שבו ניתן ביטוי לגעגועים לארץ, לפירותיה ונופה, לטיבה, טוּבה וטבעה. 

 

במהלך השנים החל המנהג לאכול פירות ביום חג זה ולספר בשבחה של ארץ-ישראל.

 

במאה השש-עשרה, עם עליית המקובלים יוצאי ספרד ופורטוגל לארץ-ישראל, קיבל ט"ו בשבט את מעמדו בלוח המועדים העברי. רבי יצחק לוריא אשכנזי (המכונה האר"י) איש צפת, תיקן והגדיר את החג כ"יום אכילת פירות", וזאת כדי לסמל את השתתפות האדם בשמחת האילנות. 

 

תיקון ט"ו בשבט, שהפך לימים ל"סדר", הופץ והושרש בקהילות ישראל ובארצות המזרח השכנות לארץ-ישראל ומהן התרחב והתפשט לארצות אירופה המזרחית. 

 

בספר "חמדת ימים" (ספר שהוציאו תלמידי האר"י ועוסק במוסר בבלי, מנהגים ונוסחי תפילות), נעשה פרסום רב לתיקון זה ואף נקבעה מתכונתו שדומה במהותה ל"סדר ליל פסח". 

 

כעבור שנים הוציאו מן הספר את הקטע העוסק בט"ו בשבט, והדפיסוהו בנפרד בטקסט בשם "פרי עץ-הדר".

 

יסודותיו של סדר ט"ו בשבט

עיקרו של הסדר עומד על שתיית ארבע כוסות ואכילת שלושים מיני פירות. 

כל בני המשפחה אמורים להסב יחד ליד שולחן חגיגי מקושט בפרחים בנרות דולקים, מקיימים את הטקס ואוכלים משפע הפירות, שותים את היין וקוראים פרקי תנ"ך, קטעי משנה ותלמוד ואף קטעים מספר "הזוהר". 

 

במהלך הסדר גם נושאים תפילה מיוחדת למען ברכת העץ, טבעו וטיבו. 

בדומה למנהג השתייה בליל הסדר (בפסח) גם כאן קיים סדר שתיית ארבע כוסות יין. 

 

בטקס זה שתיית היין זו מסמלת את המעבר בין עונות השנה, וכדי להמחיש זאת נעשה שימוש בגווני יין שונים – מתחילים בשתיית יין לבן, אחר-כך יין וורוד (משקה מעורב אדום ולבן) ולבסוף יין אדום.

 

המקובל רבי חיים ויטאל בספר "עץ חיים" מציע סדר קבוע של אכילת הפירות, כאשר עצם חלוקת הפירות מדגישה את הרעיונות השונים העומדים בבסיס ערכי החג, כל רעיון שכזה מכונה בפיו "עולם":

 

העולם הראשון הוא עולם העשייה – מסמלים את עולם זה פירות בעלי קליפה (בלתי אכילה) שתוכם נאכל. 

העולם השני הוא עולם היצירה - מסמלים את עולם זה פירות שקליפתם החיצונית נאכלת ותוכם נזרק.

העולם השלישי (והנשגב) הוא עולם הבריאה - מסמלים את עולם זה פירות שנאכלים בשלמותם - קליפה ותוכן.

הסדר עצמו מחולק לארבעה חלקים שעיקרם עונות השנה, סתיו – חורף – אביב – קיץ.

בכל עונה מקדישים את תשומת הלב לפירות ומינים רלוונטיים, אוכלים מהם ושרים שירי חג.

 

בסתיו דנים בשבעת המינים, בחיטה ובשקד.

בחורף מזכירים את הזית והתמר.

באביב עוסקים בגפן, תאנה ורימון.

בקיץ מברכים וטועמים את תפוח וחרוב.

 

בכל מהלך הסדר שותים ומברכים, בין לבין גם עוסקים בנושא הנטיעות, הכבוד לעץ וחשיבותו ואפילו באיכות הסביבה והשמירה עליה.

כבר בתחילת ימי הציונות, הפך ט"ו בשבט לחג בעל צביון לאומי, אות ומופת לשיבת העם לארצו. 

 

התנועה הקיבוצית, שהעניקה את הצביון הארץ-ישראלי המוכר לנו כיום לחגים, יצרה את הקשר בין סדר החג למפעל הציוני.

 

ולכן, גם כיום בגנים (לבחירת הגננת, כמובן) מרבית השירים לצד שירי החג המוכרים, משולבים גם שירי ארץ-ישראל כגון: אנשים טובים (נעמי שמר), ההר הירוק (יהורם טהרלב), עץ הרימון (יעקב אורלנד) וכדומה.