התמודדות עם גיל שנתיים הנורא • אינפוגן גני ילדים

אינפוגן גני ילדים

באישור משרד החינוך

גיל שנתיים

התמודדות עם גיל שנתיים הנורא

מערכת אינפוגן | 24.09.2012

הורים רבים מגלים שהשתנה להם הילד, התינוק הקטן שלהם הופך פתאום לבעל דעה, מרדן ועקשן והם אינם יודעים כיצד להתמודד עם ההתנהגויות הללו, האם כדאי

 

"בזמן האחרון אני לא מכירה את הילד החמוד והחייכן שלי, הוא נעלם ואת מקומו תפס  דובון "לא, לא"  שהלקסיקון שלו מורכב מצמד המילים: "לא רוצה". 

לא רוצה להתלבש / לישון / לאכול, בקיצור, כל מה שאנחנו רוצים, הילד לא רוצה! 

כך פתחה את הפגישה שלנו, רונית אם לאלון בן השנתיים.

 

"נכון , שמעתי שגיל שנתיים נקרא "The Teribble Two", אבל בכל זאת אני לא מבינה  מה קורה לילד? נראה לי שהוא עושה כל דבר דווקא כדי להכעיס אותנו ואנחנו באמת כועסים. 

גם על כך שהוא לא עושה מה שאנו רוצים וגם על תחושת חוסר האונים שאנחנו מרגישים".

 

הורים רבים מגלים שהשתנה להם הילד, התינוק הקטן שלהם הופך פתאום לבעל דעה, מרדן ועקשן והם אינם יודעים כיצד להתמודד עם ההתנהגויות הללו, האם כדאי להתעלם או להתעקש? 

הבשורה הטובה היא שזה נורמלי וקורה לכולם ובסוף התקופה הזאת חולפת. 

אני מרגיעה את רונית שהשינוי דווקא מעיד על התפתחות חיובית, כשהיא מסתכלת עלי במבט האומר "מה חיובי בזה?"

 

אני מסבירה לה: 

בסביבות גיל שנתיים הילד עובר את גיל ההתבגרות הראשון שלו, הוא מתפתח בכל התחומים. 

בתחום המוטורי - הוא הולך , רץ ומטפס לבד, ללא עזרה ומשפר את המיומנויות הללו מיום ליום.

בתחום הקוגניטיבי - המוח מתפתח, הילד מגלה סקרנות ורוצה להתנסות בכל דבר .גם יכולת הדיבור משתפרת והוא מסוגל להביע את עצמו ביתר קלות.

בתחום הרגשי – הילד מגלה בעצם שהוא והוריו אינם ישות אחת, הוא אינו מתכוון להרגיז, אלא בסך הכל להתנסות ולגלות בעצמו מה הוא אוהב, מה נעים לו ומה מפחיד אותו, כך הוא הופך לאדם עצמאי.

דרך המרדנות מרגיש הילד את העצמאות. 

הוא בונה את העצמי שלו, ולצורך זה הוא חייב להתנהג באופן שונה ממה שדורשים ממנו. כדי להרגיש שהוא נפרד מהוריו עליו להתנגד למה שדורשים ממנו, רק כך יחוש קיים. זהו שלב קשה להורים, כי עד עכשיו הילד היה תלוי בהם  ופתאום הוא רוצה לעשות הכל "לבד", ללא עזרה מהם. הילד פשוט רוצה לשלוט בחייו ולהרגיש עצמאי.

חשוב להבין שכל התהליך הזה מתקיים אצל הילד באופן לא מודע. הילד אם כן, לא עושה לנו דווקא, ולא פועל נגדנו, הוא פועל בעדו ולטובתו.לכן ההורה לא צריך להתרגז ולכעוס. 

כי אז הילד ירגיש שהוא שולט ברגשותינו ומאחר שהוא זקוק לתחושת שליטה, הוא ימשיך לפעול בדרך שתגרום לנו להתרגז. 

 

אז מה עושים?

שלושת הבי"תים - להתעקש רק לגבי דברים הנוגעים לבטיחות, בריאות ובטחון. כמו למשל חגירת חגורת בטיחות ברכב, חציית כביש בליווי מבוגר עד גיל 9 וכו'. לגבי שאר הדברים לגלות גמישות כמו לדוגמא איזה בגד ילבש לגן. 

הומור זה כלי שיכול להוציא אותנו מהרבה מצבים - השתמשו בו! 

אמונה במסוגלות - כדי שהילד ירגיש יכול ובעל תחושת שליטה, עלינו כהורים לאפשר לו זאת באמצעות אפיקים חיוביים ,למשל כדאי להציע לו תפקידים או משימות המתאימות לגילו, דרכן הוא יגלה את מסוגלותו לעשות דברים בכוחות עצמו. תפקידנו כהורים להתפעל מתפקודו ולתת לו הרבה מחמאות. כך הילד מבין שאנו מאמינים בו וביכולותיו .

אמפטיה לצד קור רוח - הבעיה שהילד מנסה לעיתים לעשות דברים לבד שהם מעבר ליכולות שלו והדבר לא מצליח לו, ואז הוא מתוסכל מאד ונכנס להתקף זעם ובכי ,משתטח על הרצפה וצורח , זוהי תחושת חוסר אונים לילד ולהורה.כדאי להיות לידו, לנסות לחבק ולשקף בקצרה את תחושתו , לא להטיף לו מוסר, ולא להתרגש מהסצנה שלו.

חופש במסגרת הגבולות - במסגרת "הכרזת העצמאות" שלו, חשוב לו להחליט לבד על דברים, לכן כדאי לאפשר לו לבחור למשל איזה מכנסיים ללבוש מתוך 2 אפשרויות מקובלות עלינו. או איזה גבינה/ביצה/ירק מתוך 2-3 אפשרויות .  

סמכות הורית – אם ביקשתם מהילד פעמיים שלוש לעשות משהו,למשל, לנעול סנדלים, והוא סרב. אל תרבו במילים פשוט עשו זאת בעצמכם נחישות אך באדיבות וללא כעס.

תכנון מראש - כל הורה מכיר את נקודות התורפה של הילד שלו. התכוננו מראש הרחיקו ממנו דברים אסורים במקום לכעוס עליו שלא יגע ברדיו /מאוורר או כל דבר אחר שאתם לא רוצים שייגע בו.

 

לסיכום, 

התעודדו!!!! זכרו שזהו מצב זמני והוא קורה אצל כולם, אתם לא לבד.

 

 

כותבת המאמר: טלי קלייד - יועצת ומדריכת הורים

לאתר של טלי קלייד

 

שתפו

תגובות