אינפוגן גני ילדים

באישור משרד החינוך

יום השואה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה בגן הילדים

מאיה עמית | 19.04.2017

הדילמה עולה מדי שנה אצל העוסקים בחינוך לגיל הרך. עולה חשש אמיתי להביא בפני העוללים הרכים את זוועות המציאות אליה נחשפו קורבנות השואה.

 

 מדובר בחובת הזיכרון והמורשת היהודית, במקביל לתוכן זמין במדיה ובמרחב הציבורי הפומבי הישראלי, שקשה לחמוק ממנו ביום זה.

 

אנו חייבים להביא בחשבון שתי עובדות אשר ניצבות לפנינו:

 

1. כנסת ישראל קבעה כחוק משנת ה'תשי"ט – 1959, על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בו מושמעת צפירת דומיה במשך שתי דקות.

 

2. מערכת החינוך עוסקת במורשת העם היהודי ובכללה גם ימי הזיכרון מגיל צעיר יחסית, המדיה משדרים תוכן בנושא, ומתקיימים טקסים ממלכתיים, כך שלא ניתן לחמוק  מטיפול כלשהו בנושא.

 

הפחד מפגיעה בנפש הילד

 

רבים מעלים חשש לבריאותם הנפשית והתפתחותם של ילדי הגיל הרך.

הנושא עלול להוסיף אצלם ממד טראומתי ומטען חרדתי הנובע מבלבול מהותי בין זמני האירועים (ערבוב בין עבר- הווה-עתיד) ובין מציאות לתיאור אירועים היסטוריים.

שלא להוסיף את המציאות הישראלית הביטחונית שמעלה מדי תקופה מצבי לחץ ואירועים קשים סביב המצב הביטחוני. חלקם חוו זאת באופן ישיר בקווי עימות, בעיתות לחימה או מבצעים צבאיים וכדומה, וחלקם נחשפו לכך באופן אקראי במדיה או במידע אקראי שמועבר בסביבתם (שיחת מבוגרים, אחים בוגרים וכדומה).

לעתים, המחנכים עצמם זוכרים את חוויית החשיפה ליום השואה כטראומה אישית, וחשים בחוסר אונים להרגעת הילדים והכלת הלחץ שיתעורר סביב שאלות קשות שיעלו מהם.

מאידך, הילדים חווים את סביבתם באופן רגשי גם ללא תיווך וללא עיבוד של מבוגרים, המידע זורם ונגיש אליהם יותר ויותר. 

עולה השאלה האם אחראי מצידנו כמבוגרים שלא לגעת בנושא כלל?  האם התעלמות תועיל או שמא תזיק לילד שיאלץ להתמודד עם מידע בלתי מתווך ובלתי ממונן (מלשון מינון) אליו יחשף? יש סכנה ממשית בפרשנות העצמית שהילדים נותנים לתוכן שכזה, ללא תמיכה ופרשנות מתאימה של מבוגר.

 

תפקידה של הגננת בחשיפה לנושא השואה

הגננת היא מקור סמכות המשרה על הילדים ביטחון רב ובעלת משמעות.

כאמור, בכל שאר החגים והמועדים מציבה הגננת את עיקרי המסורת, המורשת והמנהגים – כאשר לכל חג ואירוע בתרבות מתלווים היבטים ערכיים ורגשיים (ולא כל סיפורי המורשת היהודית קלים ונעימים).

חלק משמעותי בתפקידה של הגננת הוא לזהות סימני חרדה או מצוקה, ובמקביל לפתח אצל הילדים חוסן נפשי במהלך כל השנה ובעיקר בתקופות שכאלו.

העיסוק בנושא השואה במערכת החינוך מקובל החל מגילאי 3, קודם לכן – יש להכין את הילדים להשמעת הצפירה בלבד. 

 

שלבים בהתפתחות הילדים

 

הרמה הקוגניטיבית  (שכלית)

 

תפיסת הזמן והמרחב – ילדים צעירים לא מבינים היטב מונחים יחסיים, הם מודעים למרחב הממשי שלהם, אך לא תמיד מבינים את היחס בין "רחוק" ל"קרוב" או בין מרחקים שונים. גם לגבי מושגי זמן הם מתקשים בחיבור רצף הזמן,ולא פעם מתבלבלים בין "אתמול" ל"מחר" ולא רק ברמה הלשונית אלא ממש מבחינה תפיסתית.

לכן,

בעת דיון בנושא השואה חשוב להדגיש את המרחק בזמן ובמקום באופן מוחלט וברור, זאת ניתן להשיג על-ידי הדגמה של המוכר להם. לדוגמה, "אלו אירועים שקרו מזמן לפני שנולדתם, אפילו לפני שנולדו ההורים שלכם", "אירועים שקרו במקום רחוק ולא במדינת ישראל" וכדומה. חשוב לנטוע ביטחון בסביבה המוכרת בה הילדים חיים.

יש להמעיט בתיאור רצף אירועים והשתלשלות היסטורית, גם כך הבנת הרצף עצמו כחלק מתפיסת הזמן אינו בשל בגילאים אלו.

הסתמכות על מושגים חד משמעיים – בגיל הרך הילדים מחפשים את ההסתמכות על מידע דיכוטומי ("שחור/לבן"), העולם נתפס בעיניהם כחד משמעי "טוב מול רע", "מותר מול אסור" וכו'.

מצבים עמומים ומטושטשים מבלבלים אותם ויוצרים תחושה של אי-יציבות וערעור ביטחונם.

לכן,

בעת דיון בנושא השואה יש לבחור להתמקד בתוכן קצר ומעובד לרמת תפיסתם של הילדים, תוך הימנעות מהצגת זוועות מיותרות.

שימוש בדמיון לשם הבנת המציאות – ילדים צעירים מתקשים בהבנת הקשר שבין סיבה לתוצאה, אך הם מחפשים סיבתיות ולכן עלולים למצוא אותה דרך הכללות וקישורים שגויים. הם נוטים "להשלים את הסיפורים" באופן סובייקטיבי בעזרת דמיונם ועלול להיווצר עיוות תפיסתי של המצב המתואר.

לכן,

חשוב להדגיש כי הפגיעה ביהודים לא הייתה תלויה במעשיהם, וכי סיפורי הגבורה הם פעולות להצלת אנשים. חשוב לנקוט זהירות רבה בבחירת התיאורים והמלים ובמקביל לזהות סילופים ועיוותים שנוצרו סביב הבניית האירועים. זאת על-מנת לבצע תיקונים ולהעניק לילדים מידע אמין ומתווך ככל שניתן. ההמלצה לכך היא על-ידי שיחות אישיות עם הילדים באופן מזדמן בהקשרים משמעותיים.

הכללה במסגרת החקרנות – ילדים צעירים מאוד סקרנים ומרבים לחקור, במסגרת תהליכי החקרנות קיימת אצלם נטייה להכללה.

לכן,

כדאי להתמקד במנהגי זיכרון מקובלים (אותם ניתן להכליל), כגון: טקסים, עמידת דום, הורדת הדגל לחצי התורן, הדלקת נר זיכרון וכדומה.

יש לצמצם את העיסוק בתוכן שעלול לזעזע או לעורר חרדה.

יש להימנע ממענה רחב מדי לשאלות או עיסוק באסוציאציות כלליות שעולות בנושא.

 

הרמה הרגשית

 

רצף חגים בעלי אופי סיפורי לא קל ופשוט – יש לשים את הדעת לרצף המועדים שחוו הילדים, החגים האחרונים פורים ופסח עוסקים בסיפור של ניסיונות השמדה של העם היהודי גם כן, ועל-כן, אירועי יום השואה עלולים לעורר מטען רגשי לא פשוט.

לכן,

יש להיות ערניים באשר לאיתות מצוקה מהילדים, לייחס את תגובות הטראומה והחרדה לרצף האירועים הכללי ולא רק ליום השואה ותוכנו  - ובמקביל, לגלות תמיכה, הבנה והרגעה אשר יחזירו את הילדים לשגרה ורוגע.

נטייה להזדהות – ילדים קטנים נוטים להזדהות עם דמויות מוכרות להם, ניתן שיהיו אלו הורים/אחים/הצוות החינוכי/בני משפחה אחרים אך גם דמויות מסדרות וסרטים אליהם נחשפים: לרוב הם יזדהו עם דמות ה"טוב" אך לעתים גם עם דמות ה"חזק" שיכול להיות המנצח והתוקפן.

לכן,

יש לשים לב עם מי מזדהה הילד ולאתר מצבים בהם מתעוררת הנטייה להזדהות עם התוקפן. במצב שכזה חשוב לערוך פעולה מתקנת ולעודד אמפתיה והזדהות עם מי שנפגע מהתוקפנות על לא עוול בכפו.

 

הצפירה – כאמור ביום זה מושמעת צפירה בת שתי דקות, שר עבור מרבית הילדים זוהי חוויה רגשית מסעירה. הצפירה יכולה להתחבר לסכנה מיידית למי שנחשף למצבי לחימה, אך גם לאסוציאציות של רכבי ביטחון (כבאית/אמבולנס/משטרה). עוצמת הצפירה לבדה עלולה להבהיל ולשתק את הילדים ללא כל קשר אסוציאטיבי אחר.

לכן,

חשוב להכין את הילדים לקיומה של הצפירה, יש להסביר להם כיצד מצופה מהם לנהוג בעת הצפירה: יש לעצור מכל עיסוק ולעמוד, זה זמן של כבוד עצב ומחשבה עצמית.

יחד עם זאת יש להניח לילדים לעבד את ההוראה בדרכם ולנהוג כפי שהם חשים, במקביל המבוגרים בגן מהווים מודל לחיקוי ולכן עליהם לעמוד בדממה בעת הצפירה.

אין לצפות מילדים קטנים להפחית בשמחה ומשחק ביום זה מעבר לדקות הצפירה.

 

הרמה השפתית

 

שימוש במלים לא מוכרות – נושא השואה מעלה מלים ומושגים שאינם מוכרים לילדים ואינם שגורים בפיהם, הם עלולים ליצור עיוותים וטעויות על-ידי השלמת משמעותם באופן אסוציאטיבי עצמאי, דבר שעלול לגרום לחרדה, בלבול והבנה מוטעית.

לכן,

חשוב להסביר מלים חדשות באופן ברור ומבואר המתאים לרמתם, לדוגמה "שואה" היא אסון גדול שבו נהרגו המוני אנשים.

 

כדאי להקפיד על מספר מושגים נתון אותו פרשנו לילדים באופן מפורט ונתנו עליו את הדעת ולא להרחיב ולהשתמש במלים רבות אותן שלא מבוארות כראוי.

 

תשומת לב לאוכלוסיות מיוחדות

 

לילדים שחוו טראומות או אובדן משמעותי יש לצמצם את העיסוק בנושא ולנקוט משנה זהירות ורגישות יתר לחשיפתם לנושא השואה שלא לעורר טראומות נוספות, יש לרכך עבורם את העוצמה הרגשית הטמונה ביום זה.

לילדים בחינוך המיוחד או בתוכניות השילוב חשוב לתת תשומת לב מיוחדת ולהבין כי לא תמיד יהיה בכוחם להבין את המציאות על-אף התיווך, אך אסור להתעלם מן הנושא – דבר שעלול להגביר את חרדתם להשאירם בודדים, מבולבלים ולהוביל להתנהגות בלתי נשלטת או מווסתת.

 

לכן,

 יש להעריך באופן אינדיבידואלי את מוכנותם של הילדים ולבחור דרך הולמת ומתאימה להתייחסות לנושא בהתאמה למצבו של כל ילד.

 

חשוב להכין את הילדים למשמע הצפירה – גם אם אין ביכולתם להבין את משמעותה.

 

כדאי במצבים שכאלו להיערך בליווי מוגבר ביום שכזה.

 

תוכן של תקווה ואופטימיות

 

כאשר הילדים גדלים בסביבה בטוחה ואוהבת המשדרת להם ביטחון, תקווה, וקשר איכותית ומשמעותי הם מפתחים תפיסת עולם אופטימית.

 

חיי השגרה בגן מלאים בחדוות למידה ויצירה של שיתוף פעולה, שייכות, שמחה, למידה פעילה, הצלחה, פורקן והנאה. כל אלו תומכים בהשתתת יציבות, אופטימיות וביטחון גם סביב עיסוק בנושא קשה כמו השואה.

לכן,

כדאי לתת דגש על סיפורי תקווה והצלה, עליית הניצולים לישראל, הקמת המדינה והצבא, הגברת תחושת השייכות למדינה. יש להקפיד על אווירה חמה בגן של קירבה ויחס אישי בעיקר ביום זה תוך גילויי רגישות מצד הצוות הבוגר.

 

 

מאמר זה מסתמך על תוכנית הלימודים לגיל הרך של משרד החינוך, ועל מאמרה של הגב' אורה גולדהירש, פסיכולוגית התפתחותית, האגף לחינוך קדם-יסודי במשרד החינוך, יולי 2011.